.png)
שיחות שאיתה 5
"לפעמים אני מרגישה אבודה".
"אבודה ממה?"
"אבודה מלדעת שאני בדרך הנכונה".
"אני מבינה".
"ו...?!"
"אני מבינה".
"אני חושבת שהמענה שלך לא מקל עליי".
"והנוכחות שלי מקילה?"
"כן", אני עונה מבלי לחשוב.
"הנוכחות שלך מקילה אבל היא לא פותרת לי את השאלה", חזרתי לחשוב.
"נכון, גם לא פותרת עבורך את הדרך".
"מה זאת אומרת?"
"הדרך היא תמיד בבחינת חידה. תמיד יהיו רגעים שבהם לא תדעי מהו צעדך הבא".
"איך אפשר לחיות כך? יש רגעים שאני באורות ובשמחת הדרך ויש רגעים שאני אבודה כאילו לא התקדמתי לשום מקום!"
"אני מבינה", היא התרחבה לאנשהו ולרגע היה נדמה לי שאיבדתי את הקשר איתה.
ישבתי בשקט, לא לגמרי שקטה, לגמתי מכוס הקפה החם, זה הראשון שאני הכי אוהבת, בבוא השחר.
"הקשיבי לגשם..." היא קוראת מתוכי מאי־שם. "הקשיבי לרוח..." היא שולחת אצבע עננית ואוורירית ומסיטה תלתלי אופל מליבי.
"כולנו אבודים לפרקים, כמהים להימצא, מחפשים ביגיעה אין־סופית את הידיעה הבהירה
שמה שאנחנו זה נכון".
"הקשיבי לגשם", היא מטפטפת בתוכי מים חמימים. "הקשיבי לרוח", היא נושבת בי כנשימה אימהית. "חווי את גופך נשטף בכוחות הטבע החוזרים והנשנים לעולמי עד".
"או־קי", אני עונה אל ליבי, "אני מקשיבה, חווה את הקסם ועדיין לא מבינה".
"אני מבינה..."
"נו, באמת".