.png)
שיחות שאיתה 8
"אין אהבה לא טובה," היא אמרה מתוכי פתאום.
"אבל יש אהבה מכאיבה," הבטן שלי עונה.
"אהבה לא יכולה להכאיב," היא רוחשת סביבי בחוטי משי עדינים.
"את מבינה למה אני מתכוונת." אני מתפנקת על המגע האימהי והדמעות ממלאות את אמצע גרוני.
"ברור שמבינה, אהובתי. אין אהבה לא טובה." החוטים השקופים עוטפים אותי כזחל מתהווה.
"כן, את זה אני מבינה כבר בעומקים רבים, אבל מה עם הכאב וכל הדברים המטורפים שגורמים לבני האדם לעשות בשמה של אותה אהבה?"
"זה לא כי האהבה לא טובה," תנועתה מנענעת אותי כתינוקת בעריסתה.
"נכון," עולה גרגור רפוי מפי.
"זה משום שאהבה מעוררת בנו כמיהה לקרבה ואיתה עולה גם הפחד מקרבה."
"קרבה אל האחר?"
"וגם קרבה פנימה אלייך."
"מדוע זה מפחיד?" עכשיו גואה בי עצב עמוק.
"משום שאהבה מסירה את הלוט מעל כל מה שבני האדם מסתירים בתוכם."
היא נושאת אותי לאנשהו. אני מתמסרת לתנועתה. אין אני יכולה להבחין אם עלינו גבוה או העמקנו נמוך וחוויית המקום והזמן נתלשה מבין אצבעותיי ואין עוד אחיזה.
ברגעים האלה הילדה התמה שבי מתעוררת, שוכחת את טרדות המבוגרים ומתמסרת לעוצמה האימהית האין־סופית והבוטחת. הרגעים האלה יקרים לי מכול.
רחוק ורחב עולה קולי באוזניי: "למה אנחנו חייבים להסתיר, מדוע תוכנתנו כך?"
"לא תוכנַתֶּם כך," קולה חוזר אליי כהד ומזכיר לי את האין־סוף שבו אנו שוכנות.
"מסעכם כבני אנוש אינו תוכנית מראש של הוויה אלוהית, מסעכם הוא חלק מקיום שלם שמוליד עצמו שוב ושוב תוך כדי קיומו."
"את מתכוונת שלא היה גורם כלשהו שתכנן שדרך הסבל נשוב ונתעורר?" קול הספק עולה בתוכי ולרגע איני יודעת אם אכן היא אמרה זאת או שמא אני.
"אין זה משנה," היא מתגלגלת כרעם או מפולת שלגים.
"מה לא משנה?" אני שואלת במבוכה.
"מי את חושבת שענה לשאלה?"
"אההה..." אני מותחת שתיקה ארוכה, קצת מבולבלת ממה שקרה כאן.
"את מבינה שבמה שאמרת, ואולי לא את אמרת, נשברות כאן תיאוריות של דתות שלמות שבנויות על רעיון השכחה והשיבה?"
"כן. השכחה קרתה וקורית, השיבה קרתה וקורית גם כן."
"היא פועמת את המשפט הזה שוב ושוב: השכחה קרתה, השיבה קורית, השכחה קרתה, השיבה קורית, השכחה..."
אני משתתקת. הלב פועם וכולי איתו.
"השכחה קרתה, השיבה קורית."
"אז את מלמדת אותי עכשיו שהרעיון שלפיו לא הייתה לזה יד מכוונת הוא אפשרי?
"כהההןןן," היא מחליקה על מדרונות הכרתי בערפילים סמיכים של זהב, מותחת את האישור עד לקצה הנתפס האפשרי.
"ואין משהו שממתין שנתעורר?"
"כהההןןן," ערפיליה חודרים לתוכי והופכים שטפונות של אטומים מרצדים בכחול, תכלת וסגול.
"ואו, את יודעת כמה בדידות זה מעורר בי עכשיו?"
"כהההןןן," קצה קולה מדגדג את העין השלישית ונדמה שמגיע משנות אור של כמיהה למגע.
אני נשכבת בחלל ומשהו בי נרגע עמוק. לרגע נדמה לי שאיבדתי את המגע עם הגוף ואיבריי נמתחים ומתפזרים בידיים של משהו טוב. מתמזגת ואין עוד אותי שתפריע.
"לאן הלכת?"
"אני איתך." פתאום היא מופיעה במלוא הדרה, יישות נשית ענקית, רחבה ומוחשית. איני יכולה להבחין בצבע עורה שמרצד בגוון שעיניי אינן יודעות לתפוס.
עכשיו היא מלמדת בחסדה: "ראי את הטבע כולו. כל מה שמקיימו הוא אנרגיית האהבה. לכל צורות החיים אין ויכוח או ניסיון להגדירה. הם הווים את קיומם."
"או־קי... ואנחנו?"
"בני האנוש נאבקים בה ולכאורה למענה. חיים בתוך כאוס של מאבקים. אך כשנשמה שבה אל האהבה, לפרקים או לתמיד, התיקון שמתרחש ברקמת החיים הכוללת כל כך עצום ומהדהד אל כל צורות החיים, המוות והקיום מכל הזמנים ואל כולם."
"ואז?"
"ואז מתרחשת שיבה בהמון צורות."
"ואז?"
"ואז נגלה הערך של השכחה."
"אך מדוע מראש אנו שוכחים?"
"משום שהתעוררתם אל ההבדלים."
"מדוע התעוררנו אל ההבדלים?"
"כחלק מהקיום היולד עצמו. אין מדוע. יש רק יש. הניסיון לקבל מענה הוא זה שמעורר מאבק."
"אז לא לשאול?"
"לשאול הוא חלק מהקיום האנושי," היא מחייכת בעדינות כזו שכל איבריי הפנימיים מתמוססים אל ריקוד צבעוני."
"את מעלה מתוכי אהבה אינסופית."
"כהההןןן..."
"אוף... מצד אחד אני מבינה ומרגישה עכשיו אוקיינוס של אהבה, ומצד שני לא לגמרי נחה דעתי."
"אנוח בשבילך אהובתי," היא נעה בגלים כמו שמיכת נוצות מתאווררת.
"את זו לא היד המכוונת?"
"לא, אני היד הנוכחת."
"מה תפקידך?"
"אין לי תפקיד. רק קיום שמזכיר לך כשאת שוכחת."
"מזכיר לי מה?"
"שאת יודעת שכולך מאהבה. עכשיו אמרי לי: הייתכן שהינך אהבה לא טובה?"
"לא," אני מחייכת רפויה.
"ברוכה השבה."