.png)
שיחות שאיתה 9
"יש בי בדידות עמוקה שלא מבקשת מאיש שימלא אותה."
עכשיו שתינו צועדות בשביל.
היא לא אומרת דבר אך תנועתה מדברת אליי ממעמקים.
שתיקה ארוכה. השקט מתפשט בתוכי.
שדה ירוק משמאל, כרם עירום מימין ודרך שהייתה לפני רגע קוסמי בוצית, כאילו מזמינה להעז ולכבוש אותה שוב.
מתיישבת אל פי המעיין. קני הסוף עוטפים את הגישה אליו כמו מערה מסתורית ומנענעים עצמם לקראתי ברוך אימהי ואוהב.
אני נרגעת בקרבם, שמש חמימה מקשטת את פניהם בזהב טהור. פופי הכלבה כבר מכירה היטב את השתיקות העמוקות ומתיישבת בפתח המערה כשומרת סף נאמנה.
אני מתאהבת.
"בדידות מבורכת," היא מהדהדת...
עצב דק עולה מליבי, חונק בדמעות נסתרות את גרוני, "כן," אני לוחשת.
האנרגייה מתהדקת סביבי, נאספת טעונה, משהו עומק עומד להתרחש, אני כבר יודעת.
נוכחותה מתרחבת מתוכי ומתיישבת היא בי ואני בה. שתינו אחת.
"איך אוכל אי־פעם להשלים עם מערכת יחסים אנושית שלא נוגעת בי עמוק כמו המפגש איתך?"
עכשיו הדמעות עולות ומבצבצות מארובות העיניים.
"כחלק מהיותך אחת בשלם."
"מה זאת אומרת?"
"הקשיבי לפכפוך המים..." קולה רוחש, מאוורר וקליל.
מי יוצר במי את הניגון האלוהי הזה? המים בזרמים או שמא הזרמים במים? חיכוך המים באבנים או כוח ההתנגדות של האבנים למים?"
שוב הרגע הזה. הנזכר.
היא ממשיכה: "האזיני לשירת קני הסוף... מי הוא הַנֵּבֶל מביניהם ומה הוא הפורט עליו?"
אני עוצמת עיניים, גבולות גופי מיטשטשים ולרגע טהור ומיוחד אני חווה את הכול בשלמות עגולה:
מים שזורים באבן המונחת למרגלות סוף שבעדו חולפת רוח. תלתל כחלחל מנשב, ריחות של בית שיצאתי ממנו וכל הצעדים שצעדתי עד הגיעי לכאן מתאחדים בשירת קיום פשוטה:
"דרכך פרושה כולה."
"זו התנועה הזאת שבין הפנים לחוץ שקשה לי לעיתים," עולה בי אותו קול מוכר וידוע, ישן וחרוך.
"משום שלמדת עומקים בתוכך ומצאת בהם אהבה שאינה תלויה בדבר."
"נכון!" העצב שמתגלגל החוצה לא מכביד, הוא משחרר. "ועכשיו לכי ונסי לדבר את זה אל העולם בזמן שמשימות קיום רבות במטריקס הזה כל כך סותרות את מה שאני כבר יודעת מתוכי!"
"זה מובן, אהובה," היא מנחמת אותי עכשיו.
"הקשיבי לפכפוך המים," היא מסתחררת מעדנות מסביבי, "ראי את כוחות ההתנגדות הפועלים ביצירה האלוהית הזו."
"מי שר למען מי? מי קיים למען מי?" אני שואלת בשקט.
"התנועה היא היוצרת את הניגון. מים לא התכוונו במודע להתחכך באבן. קיומם הפשוט ותנועתם האפשרית הם אלה שמנגנים."
"לא מבינה..." אני מסתבכת לרגע.
"הביטי, אהובתי, את מבקשת למצוא סיבות ראויות להיותך ומאמינה שאם תפעלי נכון – לתפיסתך – תוכלי להפוך את קיומך לראוי."
"נכון."
ואני מלמדת אותך שקיומך ראוי כפי שהינו ואין צורך להתאמץ להיות ראויה לו."
"או־קי..."
"ומה שקיים בתוכך בינך וביני לא חייב להתקיים גם במערכות היחסים שבחוץ."
"אבל אז אני חווה פער עמוק!" נפער אותו פצע ישן שהרחיק אותי מהרצון במפגשים אנושיים פשוטים.
"ומתוך הפער והחיכוך הזה שירתך יפה עוד יותר." היא נוסעת לאנשהו ועדיין כאן.
אור כחלחל מתוק שוטף את כל כולי בזמן שאני נמסה ומתאחדת במי המעיין הזכים. שלווה עמוקה פושטת בכול. כשפשטות פותרת משוואות מורכבות במוחי ומתבססת כאקסיומה שלא נדרש לחתור ולאמתה, אני נחה הכי עמוק שאפשר.
דג אחד מתוק משייט דרכי ומבעבע אוויר לנשימה.
"אני מבינה," נאנחתי, גולשת על פני אבן חלקה שחורה ומותירה צלילי חסד בחולפי. עדות להיותי.