.png)
שיחות שאיתה 4
"את יודעת", לחשתי מתוך שנתי, "הלכתי בגיא צלמוות עם כל האהבה הזאת".
היא התרחבה עוד, יוצאת מגבולות גופי ועוטפת את חלל החדר כולו בתנועתה הרכה.
"גיא צלמוות... זה רעיון לא פשוט לבת אנוש מתוקה שכמותך..." אמרה.
"נכון", עניתי.
"זה רעיון שנחווה בתוכי כל כך בעוצמה עד שאני חווה אותו כאילו היה אמיתי".
"אמיתי כמו מה למשל?" היא רוטטת באורות יהלומיים צבעוניים כשקרני השחר הראשונות מלטפות
את קרומי הלילה.
"אמיתי כמו נשלחות ידיים חזקות וקשות ומועכות לי את הלב, והמוח מבולבל כל כך עד שלא יכול לספק מילים הגיוניות על החוויה מלבד רעש עצום".
"אולי זהו גיא חיים", התפשטה עוד אל מעבר לחדר, כבר נוגעת בנוף הרחוק והלח.
"גיא חיים? אבל זה כואב נורא".
"כן, חיים".
עכשיו היא נעה כמו צעיף ברוח. לפעמים אני לא מצליחה להבחין אם היא מרחפת מעל הדברים או שכל הדברים מרחפים בה.
"חייייים..." נשמע קולה הרחוק מאוזניי וקרוב לליבי, "חיייייים..."
וזה כבר לחש אחר שדיבר:
"רק מי שיודע אהבה, נפתח ליבו גם ללא רצונו, נפער מאליו אליה".
"באמת? זו לא אני הבוחרת אם לפתוח את הלב?"
"לא אהובתי, את יכולה רק לבחור בשבילו להיסגר".