.png)
שיחות שאיתה 3
"את יודעת שיש ביני לבין דמעות קשר הדוק..." אני אומרת ביני לביני.
"זו אני שבינך לבינך,"
"כן," אני מחייכת פתאום.
"ומה בעניין הדמעות?" היא זולגת חמימה מפינת עין ימין.
עין ימין חבולה כבר שבועיים בשעורה אימתנית שהחליטה להפציע לראשונה בחיי בשנת החמישים.
"הדמעות... לפעמים אני כבר לא יודעת מי היא הבוכה. זו האוהבת כל כך או זו הקורבנית כל כך."
"ומה ההבדל בין השתיים?" היא מפתיעה אותי בשאלה.
"מה זאת אומרת? הרי הקורבנית מנותקת מהאהבה הטהורה."
"האמנם?"
"מה, לא?"
"מי היא הקורבנית?" היא מתפתלת סביבי, מחוללת באימהות. עכשיו נוצותיה גלויות לנגד עיניי, מתרפרפות כמו קצפת מתוקה מתוך זוג כנפיים ענקיות.
"הקורבנית היא האנושית המיוסרת," אני עונה חלושות ויודעת בתוכי שזו תשובה מיותרת.
"האומנם?"
"מה, לא?" אני מתפנקת בקולי על נוכחותה.
"מי היא האנושית המיוסרת?"
"אותו חלק של גוף בקיום דרכו האלוהי מבקש להתגלות."
"האומנם?" עכשיו היא מקפצת כמו גולות שהתפזרו על הרצפה.
"מה, לא?"
"כן ולא."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאת מפרידה את ביטויי האהבה הטהורה לנכון ולא נכון."
"או־קי, אני מקשיבה."
"את מחלקת בך ובתוכך, בינך לבין העולם, מה אלוהי ומה פחות. וזו לא יכולה להיות האמת."
"והדמעות?"
"הדמעות הן נוזל חמים שנועד לסכך את העין שתראה היטב."
"וזהו?"
"לא, לא זהו."
"מה עוד?"
"לעת עתה די לך."
"די לי במה?"
"די לך שתקבלי את העובדה שזכית להגיר נוזל חמים שמסייע לעינייך להיטיב לראות."
שוב החיוך הזה.
"את ממש חכמה, את יודעת?"
"זו לא אני," היא מתבדרת סביבי במחלצותיה הלבנות.
"זו הקורבנית הקשובה לאלוהית שהינה. כמה יופי יש בדבר... את רואה את זה?"
"כן, אני רואה."
"אשרי הדמעות." היא זולגת אל עיני בחזרה, מרככת את הכאב בצריבה מתוקה וענוגה של אהבה.