.png)
שיחות שאיתה 6 – חופשייה
"היכן איני עוד חופשייה?" השאלה מפעפעת כשאני שואבת את רצפת הבית.
"את חופשייה."
"נו, את מבינה למה אני מתכוונת."
"נכון," היא שולחת עשרים זרועות ארוכות, עכשיו היא אלה הודית מפוארת.
"למה הודית?" משהו בי מצטחק.
"להודות," זרועותיה מתפרקות מגופה העדין והופכות לשבילי דרך מתפתלים.
"להודות... כן נכון, תמיד הכול חוזר להודיה."
"נכון, אהובתי."
"אבל עדיין איני לגמרי חופשייה," אני מקישה למרות שהכיוון של השיח ברור למדי.
"נכון, אהובתי."
"זה לא ממש מעודד אותי," אני שוב מצטחקת.
"נכון, אבל הרעיון משעשע אותך עכשיו וזה מה שחשוב." היא פוערת את גרונה שנשאר צף בין הרצפה לתקרת החדר ואני יכולה לראות את הענבל האדיר שלה מרקד כמו נחש מכושף.
אני פורצת בצחוק גדול, "איזו מין אלוהות את?"
"האלוהות בכבודה ובעצמה!" היא פוערת את גרונה רחב עוד יותר בעוד אני נשאבת בנשימתה אל חלל ריאותיה.
עכשיו היא נשימה ואני נושמת בתוכה, היא שואפת אליה והכול נשאף אל תוכי, היא נושפת מאליה והכול נשאף מתוכי.
"שחררי, אהובתי, רעיונות על חופש וסוגרים."
"אבל כל הדרכים הרוחניות שפגשתי מדברות על השחרור האולטימטיבי מהסבל."
"נכון, הן מדברות."
"נו..."
"חופש אי אפשר להבין במילים, גם לא להשיגו בפעילות מייגעת כלשהי."
"נו..." עכשיו חודר אליי ייאוש קל ואני מתכווצת בתוך נשימה.
שוב היא שואפת עצמה אליי ונושפת אותי מעצמי.
"הינך חופשייה בכל עת."
"חופשייה למה? יש המון דברים שאיני יכולה לעשות."
"את חופשייה בכל עת."
"אוף... זה נשמע כמו עוד דרך רוחנית שמלמדת אותי את שקשה להשיג."
עכשיו נעלמתי מתוכה. אין קירות, אין תקרה, אין רצפה, אין נופים, אין. אני צפה בתוך תנועה רכה וכל רוח הספק מתפוגגת מתוכי. ליבי נפרץ מכל גבולותיו.
נהרות של חסד גועשים ממני ואליי. אני עטופה בתוך מה שאי אפשר להגדיר. מחובקת ללא ידיים במגע של כל הידיים החומלות שבעולם. כל המחשבות נעלמות ודבר כבר אינו מטריד.
אני חופשייה.
"העריסה של אלוהים," אני נזכרת פתאום.
"כןןן," היא שולחת חמימות מהרים רחוקים־רחוקים, "כןןן..."
הכול שוקט והינה אני בלב הדרכים כולן. הכול מסתחרר סביבי בספירלה הוריקנית מפוארת.
ורוח אוורירית שבה ומתגלה בתוכה, מתעלה ומתגלה.
"הקיום, אהובתי, הוא החופש עצמו."
"לפעמים אני שוכחת זאת כשיש דברים אחרים שאני מבקשת לעשות ולהיות."
"וזהו הכלא ואלה הם הסוגרים שאת מרצונך מניחה על קיומך," היא מלמדת בסבלנות אין־סופית.
"וואלה," אני משיבה בשארית הפולמוס האחרונה.
"כן, וואלה, היא חוזרת להשתובב." האלה ההודית מופיעה שוב מולי בענבלה המרקד.
"אז הודית כדי להודות," אני מחייכת מתוכי.
"כן, הודיה היא קבלה עמוקה של ה'יש'. כשיש קבלה אין כבלים. כשיש קבלה אין מידור של חוויות החיים לטוב ורע. כשאין טוב ורע – מה נשאר?"
"הקיום הפשוט עצמו?"
"כן. ואהבה."