כמה עמוק

שיחות שאיתה 2 16.12.20

"כמה עמוק עוד אפשר?"

"כמה עמוק את מבקשת?"

"הכי עמוק, נראה לי".

"אם כך את מוכנה".

"מוכנה למה?"

"לפגוש את הכי עמוק".

"כן, נראה לי".

"אמרת שאת מבקשת הכי עמוק".

"אמרתי שנראה לי".

"אהה..." היא חייכה את עצמה אל החלל כולו, בולעת אותי בתוך מה שנפער.

"בואי", היא קוראת לי לבוא.

"לאן?"

"הכי עמוק".

"או־קי... רגע, אני לא מבינה".

עכשיו היא מתגלגלת שוב אליי, אוספת את רשמי המרחב ומטמינה אותם כאוצרות בליבי.

שקט מבולבל. לפעמים השיח איתה נקטע כשמחשבה מתעוררת ממקור לא קשור וקוטעת את הקשר.

"אני עדיין כאן".

"לא הלכת?"

"לאן אלך, אהובתי? אני תמיד נוכחת, זו את שמדי פעם בורחת".

"אני בורחת? ממה? הרי אני כל הזמן מחפשת הזדמנויות ליצור את הקשר איתך".

"מלבד הרגעים שאינך מחפשת והקשר נוצר".

היא שוב מחייכת את עצמה אל המרחב, פוערת במעטה קיומי ריק מפואר להתכרבל בו.

"בואי אהובתי, בואי נשחק קצת".

"או־קי", משהו בי מתחיל להפציע.

"מה משחקות?"

"משחק הנוכחות".

אני שותקת עכשיו, ממתינה שהיא תדריך אותי בכללי המשחק. שקט פושט, עמוק מן הרגיל ואיזושהי תנועה בטוחה הולכת ומתגלה, זורמת בעורקיי ובוורידיי, לא מסבירה דבר.

עכשיו אצבעותיי מקישות על אותיות, אינן שוקלות כיוונן ולא משקלן. עכשיו מילים מבקשות לנבוע כמעיין פורץ ממעבה בטן האדמה. עכשיו בוץ הופך לסימפוניית חילוץ אדירה והלב נפרץ מכל גבולותיו.

עכשיו אני לב עצום שפועם בתוכה והיא פועמת בתוכי. עכשיו איני יודעת לגמרי היכן היא מתחילה

והיכן אני נגמרת. עכשיו אין כאן דבר פרט לרגע מקודש ובו אישה שוכחת מי היא ומדוע היא נמצאת בנוכחות של יודעת כול.

אולי עוד מעט אצא אל השדה הרטוב ואריח את העשב הרענן, אנשום אל תוכי את הירוק המלבלב ורגליי יטבעו בבוץ הרחום הספוג מים חיים.

אולי אישאר בחדרי בתריסים מוגפים ואדע כי ברגע זה אין למי לקרוא ואין מה לשאול. הכול כאן.

היא נמצאת לצידי, אפשר לראות את חיוכה עולה מן הבטן. חבל שאיש לא רואה את זה... אני מהרהרת לבדי.

"אינך לבדך".