מוכנה לעזוב

שיחות שאיתה 10


"אני תמיד מוכנה לעזוב."

"אני מקשיבה."

"בכל מקום שאני נמצאת בו, בכל מערכת יחסים, בכל מערכת כלשהי, תמיד קיימת בי החוויה שאני יכולה ברגע אחד לעזוב הכול וללכת."

"אני מקשיבה," היא נגלית בעיני רוחי, אין־סופית כמו הזמן.

אני יכולה לראות איך היא אוספת בעבורי את כל רשמיו ואיך קצוות שוליו הולכים ומתקפלים פנימה עוד ועוד. כחול וחום באין־ספור גוונים נארגים אט־אט בנגיעות כוכבים, זיכרונות קרני שמש, חותמי רוח, חלקיקי אבק מזנבות כוכבי שביט שבעבר רכבתי עליהם, תהומות בוערות כתומות־אדומות מליבת אדמה שהותכתי ממנה כבת־אנוש. אני נזכרת בנשימתן של אהבות, בהתייפחותן של פרֵדות, בפיצוחה של הכרה מתעוררת ובשיבור שלשלאות מכבידות.

היא אוספת הכול, נדבך־נדבך, רחומה עד אין קץ ויפה עד בכי. אורזת בעבורי לרגע מניפה מעוטרת ברימוני קדושה זהובים, כמו חוויה מוחשית שניתנת לאחיזה בכף ידי.

אני מקרבת אותה אל ליבי. שוב דמעות ההודיה והחסד מחליקות ברכות ממאורות ליבי אל מאורות עיניי.

"אני כל הזמן בכוננות. כמו ערנות דלוקה שמוכנה בכל רגע נתון לעזוב הכול וללכת."

"לעזוב הכול?" היא ממקדת את שימת ליבי בנקודה ברורה וחדה כקוף המחט.

"המממ... כמעט הכול. לא אעזוב את ילדיי," האישה שאני מתבהרת לעצמי.

שקט פושט בכול. אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם נדמה שאין מענה וכולי נאספת באחת אל נקודת דממה רחבה־רחבה. ברגעים האלה אני יודעת היטב שישנם אוצרות, שזרעי השינוי שבהם ממתינים להיאסף.

היא פועמת איתי לב אחד. כל נשימה שלי מוזנת מנשימתה הרחומה. לעיתים אין צורך בשיח כדי לאפשר לענני ההסתר להתבהר עד שקיפות תכלכלה ועדינה.

"העיקר שאת לא הולכת ממך," היא פורטת בנימים עדינים־עדינים. התפעמות. שתיקה עמוקה.

עכשיו למניפה חיים משל עצמה. אט־אט היא נפרשת בהוד אל מולי, חושפת בכל פעם קפל חיים אחד, סיפור ועוד סיפור, מן הזיכרון הראשון כפעוטה, אבא, משפחה. וקפלים נפרשים בעדינות, רוטטים זיכרונות, שבילים שהלכתי בהם, נתיבים שהלכתי מהם, אנשים, שלבי חיים. כך, בחסדו של רגע מקודש ומעורסל כמו תמיד באהבתה – אני רואה.

"תמיד ליווית אותי..." אני לוחשת רכות.

"תמיד השארת פתח למפגש," היא מהדהדת חזרה.

"מעולם לא עזבת אותי," אני כבר יודעת בתוכי מזמן.

"מעולם לא עזבת את עצמך," היא מתנדנדת רכה, רכה.

"מעולם לא הלכת ממני," אני מתחבקת בה מאוד.

"מעולם לא הלכת ממך."

כוכב רחוק קרוב עד מאוד נצנץ בשובבות גלקטית מתוקה.

"אבא?!"

6 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הפרי כבר בא

שיחות שאיתה 11 "זה המסע הזה, מן הנקודה שבה נזרע הזרע ועד הנץ הפרי הראשון." המשפט הזה מחלחל אל הכרתי בשחר שאחרי. היא מחלחלת אליי ללא כל התראה מוקדמת. פתאום נובעת מתוך הרכות האין־סופית שעוטפת את השחר הז

בדידות עמוקה

שיחות שאיתה 9 "יש בי בדידות עמוקה שלא מבקשת מאיש שימלא אותה." עכשיו שתינו צועדות בשביל. היא לא אומרת דבר אך תנועתה מדברת אליי ממעמקים. שתיקה ארוכה. השקט מתפשט בתוכי. שדה ירוק משמאל, כרם עירום מימין וד

אהבה לא טובה

שיחות שאיתה 8 "אין אהבה לא טובה," היא אמרה מתוכי פתאום. "אבל יש אהבה מכאיבה," הבטן שלי עונה. "אהבה לא יכולה להכאיב," היא רוחשת סביבי בחוטי משי עדינים. "את מבינה למה אני מתכוונת." אני מתפנקת על המגע הא