משהו לא טוב

עודכן ב: אפר 5

שיחות שאיתה 7 – משהו לא טוב


"משהו לא טוב יושב עליי."

"הסבירי..."

"אנרגייה כבדה, מגעילה!"

"הסבירי..." היא מתרחבת מכלוב הצלעות הכלוא שבתוכי, עכשיו היא עולה ויורדת בגלים רכים־רכים.

"בתוכי כיווץ נוראי ועצבנות."

"הסבירי עוד, אהובתי," היא נעמדת מולי, דמות גוצית ומתוקה בכובע מחודד אוזניים.

"מההה?!" אני מרגישה את החופש לזעוק: "רעל, קנאה, חוסר סבלנות... זה לא משהו שנעים לי לצלול אליו. זה אפילו עוד יותר מכוער מזה!"

"מכוער? אני לא יודעת מה זה."

"מכוער, נו, אלה החלקים הפחות אסתטיים של הקיום."

"תני לי בבקשה דוגמה דומה מן הטבע."

"המממ... באיזה קטע? כמו חיות, צמחים וכו'?"

"כהההןןןן," היא מתרחבת באזור האגן ומתיישבת על רצפת החדר כולו. "קחי כל אלמנט מהטבע שלתפיסתך הוא מכוער."

"או־קי, ג'וק."

"אז את מרגישה אנרגיית ג'וק?"

"כן! וחרא המתקשר אליו כשהוא עולה מהביוב."

"ג'וק מתוק," היא מגרגרת בעדנה כמו חתולה בשמיכת פוך.

"אמרתי מכוער, איך נהיה פתאום מתוק?!"

"ג'וק מתוק יציר טבע פלאי. מזכירה לך ימים שלפני הביוב האנושי, ימים שבהם חיות חיו אך ורק במרחבי הטבע היפהפה ובני האנוש עדיין לא התקינו תעלות ביוב שלתוכן הגירו חומרים ספציפיים."

היא מחייכת חיוך רחב עד שאוזניה מתעגלות בשוליים, "אז תפיסת הכיעור או היופי של הג'וק לא הוטבעה עדיין. מסכן הג'וק..."

פתאום היא מתגלגלת מצחוק, מקפיצה את שדיה הענקיים כמו כובסת אדירת ממדים. אני נדבקת לרגע בצחוקה וחיוך קטן נמלט מזוויות פי, "אוף, אני מבינה למה את מתכוונת."

חדר 4 נפתח בליבי.

"ברור שאת מבינה. כבר מזמן מבינה. אני רק מזכירה לך," היא פוערת עצמה לגרגירי אור קסומים ומרצדת כמו פתיתי שלג קלילים.

"אז אין לי מושג איך לתאר לך כיעור במושגים מן הטבע."

"כי...?" היא מתגרה בי בשעשוע כנוצה לבנה מול קצה האף.

"כי אין כיעור בטבע."

"יופי. ואת? מה את?"

חדר 3 נפתח.

"אני כבר מבינה לאן את חותרת."

פתאום זרועותיה הופכות למשוטים ושתינו נישאות על גונדולה מפוארת בתעלות ונציה. אני נסיכה במחלצות ושמשיית מַלמלה, והיא תנועה חלקה ומרהיבה. משהו נינוח, זורם, רך ועגול מתפשט לתוכי ושב הביתה אל מקומו.

"קשה לי לראות כיעור כשאני חווה יופי." עצב דק וילדי מחליף את הכיווץ הנורא.

"המממ..."

"אבל מה עם הרעל, הקנאה, הכאב והכיווץ? זה יושב עליי כמו אין־ספור שדים מרקדים

ומטריד את מנוחתי."

"ומה את לומדת על עצמך תוך כדי?"

"קודם כול, שקיימים בי קולות של טירוף."

"ואת אנושית."

"נכון. ושיש עוד מקומות בתוכי להתבוננות."

"ואת אנושית."

"נכון. ושיש משהו לא מרוצה שמבקש שאהיה אחרת."

"ואת אנושית."

"נכון. ואני עצובה מחוסר שביעות הרצון הזה."

"כל אלה הם חלק מטבעך האנושי, אהובתי," היא גורמת לי לחייך ברוך אימהי־אימהי, עוטפת אותי בזרועות אדירות וכבדות מאהבה.

חדר 2 נפתח.

"את זוכרת, אהובה, שמותר לך?"

"מותר לי מה?"

"מותר לך לשכוח ולהישכח."

אנחנו שטות מעדנות, הזרם לוקח לאנשהו מסתורי. אני מתמסרת לתנועה, מתכרבלת בעיצבוני העדין ונזכרת.

כשגונדולה הופכת לעריסה ויד אלוהית רחומה מנענעת אותי אל שינה טובה, ליבי נפער אל האהבה.



6 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הפרי כבר בא

שיחות שאיתה 11 "זה המסע הזה, מן הנקודה שבה נזרע הזרע ועד הנץ הפרי הראשון." המשפט הזה מחלחל אל הכרתי בשחר שאחרי. היא מחלחלת אליי ללא כל התראה מוקדמת. פתאום נובעת מתוך הרכות האין־סופית שעוטפת את השחר הז

מוכנה לעזוב

שיחות שאיתה 10 "אני תמיד מוכנה לעזוב." "אני מקשיבה." "בכל מקום שאני נמצאת בו, בכל מערכת יחסים, בכל מערכת כלשהי, תמיד קיימת בי החוויה שאני יכולה ברגע אחד לעזוב הכול וללכת." "אני מקשיבה," היא נגלית בעינ

בדידות עמוקה

שיחות שאיתה 9 "יש בי בדידות עמוקה שלא מבקשת מאיש שימלא אותה." עכשיו שתינו צועדות בשביל. היא לא אומרת דבר אך תנועתה מדברת אליי ממעמקים. שתיקה ארוכה. השקט מתפשט בתוכי. שדה ירוק משמאל, כרם עירום מימין וד