.png)
חלק 1
"עד מתי?" אני שואלת.
"עד שדי", היא עונה.
"די מה?" אני תוהה.
"די עם השאלה", היא מחייכת.
חושפת שיניים לבנות שאינן נטועות בדבר, מטלטלת את ראשה האין־סופי.
תנועתה חלקלקה ורכה כשל רקדנית.
יש בה הילוך שיודע להרחיף חלקיקי חול קטנים. משהו בדקיקות הרגע הזה מגיע אף לאוזניי בניגון של רוח חרישית אף כי לא נראה שמשהו נושב אליי ועליי.
"מה יש אם לא שאלה?" אני שוב תוהה. הרי נאמר שעל הכול יש לשים סימן שאלה אחד גדול.
שוב היא מחייכת בשיניה שאינן נטועות בדבר ופתאום היא מתמוססת אל ים, סוערת בגלים גבוהים אך ממש לא מאיימים.
אני מנסה לזהות אותיות אל מילים ובְלִיל רחשים אל הברות ברורות משום שאני יודעת בוודאות שמשהו היא ענתה.
"איך את יודעת?" היא צוהלת אליי. מפתיעה.
"לא יודעת..."
"אוה! זו התשובה!"
"מה?!"
"כן! זו התשובה! במקום לשאול שאלה תסכימי להיכנע ולא לדעת דבר. הכניעה אינה שאלה שמסכימה לכל תשובה, זה הרבה יותר עמוק מזה. הכניעה היא הסכמה לא לשאול, לא לתהות, אפילו לא להסכים להסכים. כניעה היא היות".
"היות?"
"כן, היות. היותך".
"אני צריכה להרהר קצת בעומק של תשובתך", אני אומרת חפוית ראש לא מבויש, אלא עניו ונכנע.
"אינך צריכה דבר", היא פורשׂת חסותה על כל כולי ועוטפת אותי באהבה אין־סופית.
"תודה", אני ממלמלת. ליבי נפתח והיא נבלעת לתוכו, משיבה את עצמה אליי, משיבה אותי אליה.