.png){kind=small}
שיחות שאיתה 11
"זה המסע הזה, מן הנקודה שבה נזרע הזרע ועד הנץ הפרי הראשון." המשפט הזה מחלחל אל הכרתי בשחר שאחרי.
היא מחלחלת אליי ללא כל התראה מוקדמת. פתאום נובעת מתוך הרכות האין־סופית שעוטפת את השחר הזה.
"אפשר לכתוב עלייך מליצות אין־סוף," אני מדברת אליה בשקט.
"נסי, אהובתי, לכתוב גם הלצות," היא משתעשעת איתי.
"כן, בתקופה הזאת לא קל לי להיות באנרגייה הזאת של ההלצות."
"עד כמה את עורגת אליה?" היא פורטת בי מיתר עדין ורך.
"כרגע לא עורגת אליה כלל."
היא מתגלה מולי, יפה כל כך, מלכותית כל כך, כחולה זוהרת, מכשפת. והדמעות עולות ממעמקי הרחם הרגיש, הנגוע בזיכרונות מטלטלים.
"אהובתי, הגל הזה יחלוף," היא מלטפת אותי באווריריותה החמימה.
"אני יודעת," הלחש המתמוסס משיב בשקט.
היא אוספת את ידיי ומנשקת כל קצה אצבע באהבה אין־סופית.
"את חוצבת את דרכך בסלע הקשה של פצעי העבר, מעירה בנחישות את שדי האופל הרדומים, וגואלת אותם אל האור האנושי של ליבך, אל האור האלוהי של נשמתך. את אישה אמיצה, בתי אהובתי."
"כן, אני יודעת..."
הלב שלי מחייך בביישנות, מצטמרר למגע דמעה מלוחה־מתוקה אחת הגולשת מחדר עליון אל חדר תחתון.
"זה המסע הזה מן הנקודה שבה נזרע הזרע ועד הָנֵץ הפרי הראשון," היא מהדהדת בעבורי את המשפט.
"כן... אני מבינה."
"עכשיו זִרעִי את זַרעֵי השמחה, אהובתי, נִשמי בסבלנות בתי, הינה הפרי כבר בא."
היא מראה לי ענק יפהפה, לבן וזוהר באור נגוהות, ובו פנינים עגולות, מסותתות באהבה של אימא צִדְפָּה – ועונדת אותו לצווארי.
פנינה אחת גדולה במיוחד נובעת מליבה העצום. היא נושפת עליה מנשימתה החמה ומטמינה אותה ברחמי. הפנינה רוטטת בעבורי את תדר האהבה.
"מזל טוב, אהובה," היא שרה לי בשקט,
"הינה הפרי כבר בא."